מקור התמונה: http://www.flickr.com/photos/fluckr/4517016797/sizes/z/in/photostream/
את שמיל הביאה לי חברה שהתנדבה אז אצל איזה וטרינר שמוק. שמיל הצליח לשרוד התעללות קשה של כמה חבר'ה 'חמודים' שניסו לבדוק האם חתולים בוערים באש, ולפני זה גם תלשו לו רגל אחת. האמת שדי לא סבלנו אחד את השניה הרבה שנים, אבל בכל פעם שחשבתי למסור את הנבלה הקטן התערבלה לי הבטן וחששתי שלא יקבל את הטיפול הנכון במקום החדש (אני לא סומכת הרבה על בני אדם) אז חיינו זה לצד זו עם שלל התעללויות הדדיות שבסופו של דבר הפכו לחיבה גדולה. כמובן ששני גאים שכמונו לא יכלו להודות בחיבתם, אז למראית עין המשכנו עם ההתכתשויות הנצחיות, אבל בתוך תוכנו ידענו שזו משפחה, ומשפחה לא נוטשים. אבל נחזור לסיפור, או יותר נכון שנתיים לפני הסיפור - החלטתי להשלים עם מר גורלי, לאמץ עוד חתולה לסט ולהיות רווקה נצחית. אפילו אמא שלי כבר הפסיקה לשאול אותי אם אני יוצאת לדייטים ולגשש האם אני לסבית.
לפני מספר ימים התקשרה אליי חברה של אמי, ברוריה, ושאלה בנימוס האם אני עדיין פנויה או יוצאת כרגע עם מישהו. גיחכתי משהו מתחת לסנטר ובאמת שהשתדלתי להזיז לרגע את הציניות שלי, סך הכל היא בחורה נחמדה עם כוונות טובות. היא סיפרה שיש לה מישהו נחמד להכיר לי, בחור נחמד כבר אמרתי? מתן בן ה- 38 שעובד בחברת הייטק גדולה במרכז ת"א. מאוד מסודר. היא ביקשה ממני אישור להביא לו את מספר הטלפון שלי. אין לי מושג למה אבל הסכמתי. כל מה שחסר לי זה שיגידו שאני אפילו לא מנסה.
מתן התקשר בדיוק באמצע השתוללות חסרת מעצורים שבה אני בפול ווליום רוקדת ומפזזת בצעדי פילה מגושמים סביב מעט הרהיטים בבית. פיצה עוקבת אחר תנועותיי במבט מפוקס של ציידת ומדי פעם מזנקת על אחת מרגליי, נושכת אותה בהתרסה וחוזרת למחבואה. באחת מנשיכות ההפתעה אני מוצאת את עצמי נופלת בטעות לתוך ארגז בפינה, מפצלחת את קערת הנרות שלא טרחתי לפרוק מאז שעברתי דירה (מה הטעם? גם ככה אין לי סקס). צליל נפץ עז מרעיד את כל הדירה, שמיל פוקח חצי עין במבט ממש מאשים, ואז מסובב את ראשו לכיוון הקיר וחוזר לישון. הצלחתי לענות לטלפון בצלצול החמישי, מתן ממלמל משהו על זה שכבר חשב לנתק ושואל אותי האם הכל בסדר, כי אני מתנשמת ממש בכבדות. רציתי לענות לו משהו מרושע או מקניט אבל החזקתי את עצמי. כדי לא לעשות לאמא עוד פאדיחות.
השיחה לא היתה מיוחדת. לא אגזים אם אגיד שזו היתה אחת השיחות היותר משעממות שהיו לי בחיי. מתן הצליח להפגין חוסר חוש הומור, האנטיליגנציה הרגשית שלו שאפה למינוס והוא נשמע אדיוט. קבענו להיפגש בערב.
הייתה חרא של פגישה. כנראה שבדרך לרכב הוא
דרך על איזו ערימה ריחנית שאיזה כלב גדול (ממש גדול) השאיר, או יותר חמור- שזה היה
הריח הקבוע ברכב שלו? או הריח שלו?? ניסיתי לרחרח בקמצנות, כי כשניסיתי לפתוח את החלון הוא אמר לי
שיש מזגן וחבל, ואז חפר לי על כמה הרכב הזה עולה ועוד כמה תכונות של סאן-רוף ומי יודע
מה עוד.. לא יכלתי לנשום, אז לא רציתי לבזבז אוויר על עצבים. חברה שלי ענת בטח היתה אומרת לי 'עזבי אותך שטויות, אוויר זה לחלשים'.
הגענו לפאב והתיישבנו
באחת הפינות. שני שולחנות בדיוק קמו, ואני תהיתי לעצמי אם הם קמו בגלל הצחנה. הרגשתי
שאנחנו הזוג הדוחה הזה מהסרטים. האמת היא שאני די אלרגית לבתי קפה, אבל דייט בפאב זה איכשהו נסבל. יש מוסיקה, בחורים חמודים ואלכוהול. וכמובן שאין דבר כזה גבר דוחה- יש לא מספיק אלכוהול. מתן לא הראה גינונים ג'נטלמנים כלשהם, בהה מדי בגזרה שלי, עם מבט של מישהו שכנראה קצת מאוכזב מהמשקל העודף.. עד שעיניו ננעצו בחזה שלי, שהיה טמון במחשוף לא עמוק מדי אבל בהחלט מעורר השראה. אני לא יודעת איזה מהמבטים יותר גרם לי לרצות להתאדות. הוא ניסה לשאול אותי שאלות, ובחיי שניסיתי לענות ברצינות ואפילו להתעניין גם בו אבל היה ברור שכימיה שכחה להגיע, וחוץ מזה היה תקוע לו מתחילת הערב משהו ירוק מבחיל על אחת מהשיניים הקדמיות. גם אם היה סיכוי קלוש שאצליח להימשך אליו, אישיותו המרנינה כבר חרצה את הגורל. סיימתי את המשקה בגמיעה אחת כשהציע שנזוז, והחזקתי חזק חזק במורד הגרון אנחת רווחה גדולה שחיכתה להשתחרר.
מתן ביקש מהברמן את החשבון. הוצאתי את הארנק מהתיק, למרות שזכרתי שגברים בד"כ מתעקשים לשלם, אבל חשבתי שזה יהיה נחמד אם אציע שנשלם חצי חצי (אפילו שהוא שתה פי שלוש). מתן ראה אותי שולפת את הארנק ואמר לי שזה ממש נחמד מצדי שאני מזמינה אותו הפעם, אני נשכתי את שפתיי ושילמתי בשקט. הוא אמר שישאיר טיפ אבל אז ראיתי שהוסיף פחות מעשרה אחוזים.. אז השלמתי לסכום מתגמל יותר ופסעתי לכיוון היציאה. היתה רוח קרירה, שהצליחה איכשהו להרגיע את הנרווים שאיימו לתלוש לי וריד מהמצח.
את הדרך חזרה העברנו בדממה ובסירחון. בשלב מסויים אפילו כבר התרגלתי לריח ופשוט בהיתי במכוניות החולפות וניסיתי לנחש האם גם על שאר האנשים עבר ערב כזה מחריד והאם ישנם אנשים שהם באמת מאושרים מהחיים שלהם. מתן כבר חנה מתחת לבניין שלי ושאל אותי אם אני רוצה שיעלה אליי לקפה, אבל אני הייתי כל כך מכונסת בעולם שלי שהוא נאלץ לחזור על שאלתו בשנית. חשבתי לעצמי שהוא בהחלט דוחה ובטח שלא מתאים לי אבל אולי בכל זאת יהיה לי נחמד לשכב עם מישהו ואולי קצת ליהנות מחום גוף של גבר.. אבל אז הוא חייך אליי חיוך דוחה מאוזן לאוזן כשהדבר הירוק הענק עוד בשיניו. אני לא יודעת אם התהפכה לי הבטן מהגועל או מהריח או מהנאצ'וס שאולי היה מקולקל, אבל 5 דקות מאוחר יותר כבר הייתי ישובה על השירותים, משחררת את מעיי בהקלה ממש ממש גדולה. מקללת את מתן ואת ברוריה וגם קצת את אמא שלי, וחושבת לעצמי איזה חרא של דייט.