מקור התמונה: http://pinterest.com/lizzzzzy24/cats/
אימא מתחילה עם הסינג'ורים כבר שבוע מראש, אני הנהגת, הסבל, השפית, הפסיכולוגית וכל תפקיד אחר שתעלו בדעתכם. נכון, יש לה עוד חמישה ילדים, אבל היא טוענת שאותי היא אוהבת הכי הרבה, ומרגישה בנוח לבקש ממני דברים, ומדי פעם מתרצת בכך שלכל השאר יש משפחות שהם צריכים לטפל בהם. אז גם אני לבד וגם את מענישה אותי על זה?? לאחי הקטן גם אין ילדים, אז למה הוא לא עוזר? אה נכון, שכחתי, אני האהובה עליה. נפלא.
ההכנות היו עוד בסדר, אימא ואני עבדנו במרץ- אימא נתנה פקודות ואני ביצעתי. אחותי גם קפצה בשלב מסוים 'לעזור', אבל הייתה צריכה להתחפף מהר כי הבת (זונה) המפונקת והמרשעת שלה חזרה מהבסיס ורצתה תשומת לב. אל תסתכלו עליי ככה, אין חוק שמחייב לאהוב את האחיינים שלי (בדקתי!), ואם הם חרא של בני אדם וממררים לאחותי את החיים אז זו סיבה מספיק טובה לא לסבול אותם. ואת אח שלה אני אפילו טיפה מחבבת, לפעמים.
ערב החג הגיע, והמשפחות התחילו לזרום. זה פשוט לא ייאמן כמה רעש המשפחה שלי יודעת לייצר. רק המחשבה על כך שכולנו הולכים להיות יחד תחת קורת גג אחת הובילה לשלושה נורופן וחצי בקבוק אופטלגין נוזלי. כולם אצלנו במשפחה סובלים ממיגרנות, ובחגים, באופן קסום, זה מחריף. הגיסות שלי כבר מזמן הפסיקו לשאול אותי שאלות. מהיתקלויות לא נעימות (בהמעטה) בעבר, כולנו למדנו שצריך לשאול אחת את השנייה בנימוס 'מה שלומך' לא מחייב כזה, בלי כוונה כלשהי לקבל באמת תשובה.
אז אני משחקת את המשחק ככל האפשר, מלטפת לתינוק החדש את הראש, הוא עדיין לא הספיק להתקלקל.. מחייכת באילוץ לשאר האנשים, או מתנצלת שכואב לי הראש, תוקעת את העיניים בצלחת, ומשחקת עם האוכל בצלחת. גיליתי שבלי יצירת קשר עין החיים הרבה יותר שקטים.
לא הרבה יודעים, אבל פעם הייתי נשואה. לפני עשור בערך הכרתי גרמני חתיך, שבאופן מפתיע אהב את איך שאני נראית. היה לנו חיבור טוב וסקס נהדר, ושיחות שטחיות באנגלית. אחרי זמן מה, כשלמדתי גרמנית, הבנתי שהשיחות גם יישארו שטחיות (לא העיפרון הכי מחודד בקלמר), אבל זה לא כל כך הפריע לי. התחתנו בגרמניה והיה נהדר, חשבתי שזה לנצח, עד שהוא העיף לי סטירה. חזרתי פגועה לארץ. הוא ניסה כמה שנים טובות להתנצל ולהחזיר אותי ללא הצלחה, בסוף הוא וויתר.
מאז לא היה לי בן זוג קבוע. יש לי חבר ילדות שמדי פעם אנחנו שוכבים, והוא החבר הכי טוב שלי, אבל כבר די התייאשתי מלנסות להכיר בחורים. אני כבר למדתי, דברים טובים קורים לאחרים.
אימא שלי עדיין מנסה לשכנע אותי להביא ילד לעולם. כמובן שהייתה מעדיפה שיהיה לי גם בן זוג, אבל עכשיו, בגילי, זה כבר בעייתי לחכות לפרינס צ'ארמינג, כי לביציות יש תוקף. ואני בכלל לא רוצה ילדים. אני חושבת שרוב האנשים, אם לא כולם, מביאים לעולם ילדים מסיבות אגואיסטיות: אני רוצה שהגנים שלי ישרדו (הגן האנוכי, קראתם? טוב נו, אי אפשר באמת לקרוא את הספר הזה, הוא כתוב זוועה, אבל חשוב להבין את הפואנטה), אני רוצה שמישהו יטפל בי כשאזדקן, אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה מישהו שיהיה דומה לי וכו'.
ויש גם את הסיבות האנוכיות למה לא לרצות ילד; אצטרך להפסיק לעשן, אין לי כסף, אנרגיות וזמן, וסביר להניח שכמו כולם, אצליח לדפוק אותו איכשהו. כולנו עושים טעויות כהורים, ועושים לילדים שלנו שריטות, חלקן מובילות לדברים חיוביים ואחרות לדברים שליליים. ועדיין לא ציינו את העולם הדפוק שאליו יגיע הילד..
אני מסתכלת ימינה ושמאלה, ורואה את ההורים מתוסכלים, או מותשים או צורחים. יש את הסוג שאומר 'ילדים זה שימחה', ואת מסתכלת להם בעיניים ותוהה אם הם באמת מצאו את מתכון האושר עם ילדים, או שזה רק החלק הצבוע הזה של השקר הנצחי של החברה. האמנם ילדים זה שימחה? לפי מה שאני רואה ילדים זה סמיכה= קורבן. קורבן של החברה האנושית, וקורבן של הורים שמסיבות אנוכיות לרוב הביאו אותם לעולם.
שעת הקפה הגיעה. אנחת רווחה. תוך עשר דקות בערך זה רק אימא ואני, וערימות של כלים. לפי ההתקפלות המהירה אני מסיקה כי לא הייתי היחידה בחדר שלא נהנתה. יצאנו בנזק קל יחסית, רק שלוש כוסות שבורות ורשת קרועה. אימא מסתובבת לאט בסלון, אוספת באיטיות את הכוסות שנשארו. נדמה לי שנוספו לה עוד שלושה קמטים חדשים. פתאום אני מרגישה גל חם של רגש לאישה הקטנה הזו, ועוטפת אותה בחיבוק מתמשך. אימא לוחצת עם שתי אצבעותיה על מותניי (אצלנו במשפחה לא מתחבקים), ולוחשת לאוזני 'את רואה? אם הדבר הזה (החברה החדשה של אחי הקטן) הצליחה למצוא מישהו אין שום סיבה שאת לא תוכלי'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה